אין מארק ווי טראסט - הבלוג של גונן מעתוק - האקסטרה פאלפ 🥨
לייב פרום מיי מקבוק - אני האקסטרה פאלפ 🥨
אין פרטים קטנים יש רק כותבים קטנים
מארק קוזלק הוא גיבור העל של הפרטים הקטנים: שם הרחוב, מספר החדר במלון, התאריך המדויק בו האשה הזקנה עברה לגור בדירה מתחת, אבל מאחורי הפירוט האובססיבי הזה מסתתרת גם חרדה וגם נחמה, החיים מורכבים ומתפרקים מחדש בכל שנייה, השנייה הבאה יכולה להיות טרגית אבל גם, אולי, יש סיכוי קטן, שדווקא היא תביא את הגאולה. גם window sash weightהוא כזה. אוטוביוגרפיה מופרעת שמחזיקה ביחד רגעים של אהבה, מוות, קונספירציות, חברויות ישנות, מוזיקה, ותחושת זמן שנמתח והכל דרך משקולת חלון ישנה וחלודה.
להיות נביא הזעם של עצמך
השיר נפתח ב־2 בלילה. ציפורים מצייצות בחוץ ומפריעות לשינה. מארק מדבר על משקולות חלון חלודות שהשכנה הזקנה שהלכה לעולמה השאירה אחריה. הוא מתכנן לקחת אותן לבית הישן שלו ולשתול במרכזן עץ אורן איטלקי. שגרת חיים קטנה, כמעט בנאלית. אבל מיד אחר כך מגיעה חרדה אחרת: הוא טס לניו יורק להופיע בקולג’ – וחושש שאולי הוא יהיה נחמד מדי לסטודנטית וזה יובן לא נכון, או שהוא יגיד משהו שמישהו יפרש כפוגעני, והאינטרנט לא יהיה מוכן לסלוח לו. השורה הזו כל כך פוגעת כי היא נבואית ממש, זה בדיוק מה שקרה לו בהמשך החיים “ביטול” ציבורי, בגלל הערות שלא הובנו, פרשנויות לא הוגנות למילים שלו, עולם שבו כל מילה עלולה להפוך לחרב פיפיות. האירוניה היא שהוא כתב את נבואת החורבן הזו כמשהו ציני, משהו שאין סיכוי שיקרה, אולי כמו סוג של הגנה, והנה זה קרה.
חיים חדשים, מוות ישן
באמצע השיר, הוא מדבר על ההופעה עם חבר ותיק, על ג׳רלד ג׳פרי ששר על קו הרקיע של ניו יורק (אחד הדברים הכי יפים שהוא ראה בחייו) מיד אחר כך הוא מספר שחברו הקרוב מתקשר לבשר לו שאשתו בהיריון. חיים חדשים, שמחה אמיתית. ואז – בבת אחת – המעבר למוות הטרגי של אליסה לאם, המסתורין של מלון ססיל, קונספירציה על סרטון המעלית, שתיקה תקשורתית שלא מסתדרת עם התיעוד העצמי האובססיבי של עידן האינטרנט. וזו האנרגיה החמקמקה שמגדירה את הכתיבה של קוזלק (ואת החיים) היופי השמיימי של קו הרקיע מול המוות האפל בלוס אנג’לס, בין חיים שנלקחו לבין חיים שנוצרו.
אובססיה מלאת חמלה
“היא מתה בגיל 21, ב־2013, שיא עידן האינטרנט – ובכל זאת רק שתי תמונות וסרטון מפוקסל. אין אפילו מסיבת עיתונאים אחת על גופה של תיירת קנדית שנמצאה במיכל מים”. הוא לא קונה את זה. הוא כותב מנקודת מבט של מישהו שחי בבתי מלון זולים, מכיר את המציאות של מסדרונות מלאים בזונות, סוחרי סמים, טיפוסים אבודים, והוא מודיע לכם: הסרטון הזה מבוים. הקו הזה שמחבר בין חקירה משטרתית רופפת לבין אובססיה אישית הוא כל מה שהופך את יצירת המופת הזו לכמו של יומן של חוקר פרטי מטעם עצמו, מתנדב (בלי שאף אחד ביקש) במשטרת הקונספירציות.
המנטרה הצינית־אנושית
ומעל לכל, יש את המנטרה שחוזרת שוב ושוב: ״אני אוהב את כולכם, אני אוהב את כולכם”. משפט פשוט, כמעט נאיבי, אבל כשקוזלק חוזר עליו עשרות פעמים הוא נשמע כמו לחש קוסמי, כמו ניסיון להיאחז באהבה בעולם שהוא גם מלא יופי וגם מלא אלימות, ואים לך מושג מה מהם יגיע כשתהפוך את הדף. “אני אוהב אותך גם, ילדת רפאים במעלית”. אהבה בתוך הטרגדיה, בתוך האובססיה, בתוך הציניות, ובתוך 14 קומות של מנגנוני הגנה.
רוקסטאר של אוזניות
אצל בון ג’ובי זה היה: “ראיתי מיליון פנים, ורקדתי על כולם”. אצל קוזלק – זה הרבה פחות זוהר, הרבה יותר עקום. בין השורות הוא גם מודה, במרירות, שהוא אף פעם לא יהיה הרוקסטאר שעומד מול מיליונים, אבל גם לא באמת רוצה את זה. למעשה, הוא אפילו לועג לבון ג’ובי על הפאתוס, ומעמיד מולו הצהרה אחרת: אני לא כובש אצטדיונים, אני לוחש את האמת שלי באולמות קטנים, בחדרי מלון, מול קומץ מאזינים – ועדיין אומר: אני אוהב את כולכם.
אין מארק ווי טראסט
״אני אוהב את כולך, אני אוהב את כולך, אני אוהב את כולך, אני אוהב את כולך, אני אוהב את כולך, אני אוהב את כולך״
לא מספיק פאלפ? הנה עוד מקומות שאפשר למצוא אותי:
🔥 אינסטגרם – תעקבו אחרי
🥁 בלוג מוזיקה – בואו לשמוע
☕️ איקס – תקראו כאן
💙 פייסבוק – הצטרפו לשיחה
🪄 יוטיוב – תראו ותאזינו
✨ דריבל – תגלו עיצובים

Comments
Post a Comment