רק לנגן אהבה - הבלוג של גונן מעתוק - האקסטרה פאלפ 🥨
לייב פרום מיי מקבוק - אני האקסטרה פאלפ 🥨
אני אקסטרה פאלפ 🥨, ופה אני כותב על מוזיקה, מוזיקה ומה שביניהם (שזה מוזיקה).
על סף הצוק
הילדים עמדו בראש הגבעה
כמעט עירומים
כותבים את הצוואה של עצמם
מולי אהבה את פיט
אבל הוא — הוא לא שמע
את הצעקה השקטה של החברה הכי טובה שלו
טרוד מדי
מכדי לראות את מולי
מולי המסכנה...
כמעט עירומים
כותבים את הצוואה של עצמם
מולי אהבה את פיט
אבל הוא — הוא לא שמע
את הצעקה השקטה של החברה הכי טובה שלו
טרוד מדי
מכדי לראות את מולי
מולי המסכנה...
לה־לה־לה
את בלאקו הכרתי לא דרך ספוטיפיי או יוטיוב, אלא במקרה — הם הופיעו בבמת ה־Introducing של ה־BBC באיזה פסטיבל קיץ, ונשארו איתי מאז. השיר הראשון שתפס אותי היה Sea of Confusion, עם ליין גיטרה שבועט בבטן ו־"לה לה לה" בסוף, (יש לי חולשה לשירים שמסיימים בלה־לה־לה). ומשם, כמו שקורה לפעמים, מצאתי את עצמי לוקח יום חופש ומאזין לכל מה שהם אי פעם הקליטו. הם אוהבים לבנות אווירה איטית, כמעט טקסית, גיטרות שמרצדות בין יופי לאיום, מקהלות שנשמעות כאילו הן שרות לחדרים ריקים, וליריקס שמעדיפים להמהם במקום פשוט להגיד מה הם מרגישים.
מולי ותלמה - פיט ולואיז
השיר הזה מרגיש כמו סצנה שמישהו מצא בתוך קופסת פילם ישנה, לא ברור אם מולי ופיט הן דמויות אמיתיות או אם רק דימוי לשנים ההן, שבהן הכול היה טהור מדי, פתוח מדח ורועש מדי. יש משהו מטריד בשורה ״כותבים את הצוואה של עצמם״ — כאילו מדובר בילדים שמודעים לסוף. כאילו שמה שמחכה להם בראש הגבעה זה מה שיחכה לתלמה ולואיז בקצה הצוק והתום והייאוש מתערבבים שם באור אחר הצהריים, כמו גלידה שנמסה בחום של הקיץ, כמו פוסטר להצגה שהצבעים שלו דוהים בשמש, כמו ילדות שדועכת לאיטה.
מה הסיפור? (תהילת אחר צהריים)
אפשר לקרוא את השיר הזה בכמה דרכים. אולי זו טרגדיה רומנטית — מולי מאוהבת, פיט לא שומע, והשתיקה הזאת גובה ממנה מחיר רגשי שקט, כזה שלא נצעק אבל נחרט. ואולי זו בכלל אלגוריה על אובדן התמימות — הרגע שבו הילדות נגמרת לא בגלל גיל, אלא בגלל מודעות. ברגע שמישהו מרגיש יותר מדי ומישהו אחר לא מספיק, ומשהו נסגר.
ואולי זו האמת? אולי באלקו בכלל מדברים על דור שלם. דור שמבין הכול מוקדם מדי, שמדבר על רגש כאילו הוא צ׳יט במשחק מחשב, אבל בפנים כבר מבין שזה חא באמת יציל את הגיבור. ופתאום השורה שחוזרת שוב ושוב על מולי המסכנה כבר לא נשמעת כמו רחמים עליה. היא נשמעת כמו אנחה קולקטיבית, מין תפילה קטנה על כולנו. על כל מי שאהב במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, או פשוט בלי שמישהו שמע.
איפה ישנת אתמול בלילה?
אולי לכן אני אובססיבי לשיר הזה. כי כולנו היינו מולי פעם, מרגישים משהו גדול מדי למישהו שבכלל לא בקטע. וכשאני שומע את השורה הזאת מתפוגגת באוויר, אני מרגיש שהיא לא רק שיר על אהבה שלא קרתה, אלא על הילדה ההוא בראש הגבעה, שעדיין מנסה להבין איך עדיין אפשר, כמו אהובה עוזרי, רק לדבר אהבה.
או אולי בגירסה המרוסקת של קורט קוביין.
My girl, my girl, don’t lie to me
Tell me where did you sleep last night
Tell me where did you sleep last night
מקווה שהיא תענה לך קורט, מקווה שפיט יענה לך מולי. בכל מקרה את לא מסכנה. את הקול של כולנו.
זה היה עוד פוסט בבלוג של אקסטרה פאלפ 🥨 — גונן מעתוק (Gonen Maatuk).
שיר אחד בכל פעם. קצת חלודה, קצת מים חמים, והרבה לב.
לא מספיק פאלפ? הנה עוד מקומות שאפשר למצוא אותי:
✳️ Official About / עמוד אודות: Gonen Maatuk · Extra Pulp
🔥 אינסטגרם – תעקבו אחרי
🥁 בלוג מוזיקה – בואו לשמוע
☕️ איקס – תקראו כאן
💙 פייסבוק – הצטרפו לשיחה
🪄 יוטיוב – תראו ותאזינו
✨ דריבל – תגלו עיצובים

Comments
Post a Comment