הנסיך הציני של הצד האפל – הבלוג של גונן מעתוק - האקסטרה פאלפ 🥨





לייב פרום מיי מקבוק – הבלוג של גונן מעתוק - האקסטרה פאלפ 🥨


אני אקסטרה פאלפ 🥨, ופה אני כותב על מוזיקה, מוזיקה ומה שביניהם (שזה מוזיקה).


יש אמנים שלא מלטפים את האוזן, אלא משאירים צלקת. בקסטר דורי הוא בדיוק כזה עם קול שחצי מדבר, חצי שר, חצי (כמה חצאים יש) מספר על סצנות מהחיים כאילו הם היו שיחות חטופות בפאב קטן בבריקסטון באחר הצהריים אפור. השירים שלו מלאים בהומור יבש, בסרקזם, בפגיעות חשופה – ובעיקר בתחושה שאם נראה לכם שהוא מתכוון להתנצל על מי שהוא, כנראה שאתם לא ממש מכירים.


מה שהופך אותו לייחודי זו היכולת לקחת רגעים יומיומיים – ולפרק אותם לליריקה פיוטית, מצחיקה, ולעיתים גם מרסקת.


שורות שנכנסות מתחת לעור


“איזבל ישנה, איזבל ישנה… אני חושב שהחבר שלי ישן איתך כשהיית בפורטוגל”

(מתוך Isabel)

משחק מילים שמושך אותך בין תמימות של שינה לבין החשד לבגידה.


“אני לא החבר שלך, מנסה להיות, מנסה להרגיש את זה… אבל זה לא הבעיה שלי. אני לא הכלב שלך.”

(מתוך I’m Not Your Dog)

ניסיון חצי-עצל להידמות לחבר – שנקטע באמירה קרה ומסתיים בגבול חד וברור.


“ניסיתי כל כך לברוח, אנחנו לא שייכים לכאן / אמצא אותך גם בתוך שברי הזכוכית”

(מתוך Leon)

דימוי שמסגיר את השבריריות של הקיום – וגם את הנחישות למצוא, גם אם זה כואב.


“אני הבן של משורר מפורסם מהמעמד העובדתי…”

(מתוך Leon)

הכרה בזהות שנכפית עליו (הבן של איאן דיורי) – גם גאווה וגם עול כבד.


“כולם אוהבים להגיד שלום”

(מתוך Prince of Tears)

משפט קריר על פרידות שמגלם אמת אוניברסלית – כל שלום הוא בעצם עוד פרידה.


“הוא שבר את הלב של מיאמי / עכשיו הוא בוכה ברחובות שלה”

(מתוך Miami)

עיר שלמה הופכת לתפאורה לדרמה רגשית קטנה, כאילו הרחובות עצמם סופגים את הכאב.


אז למה אני חולה על בקסטר דורי?

כי הוא מצליח לקחת את הדברים הכי קטנים – מישהו שנרדם, זוג משקפיים, מילה של פרידה או סמטה בלונדון – ולהפוך אותם לדרמה שמריחה מעשן סיגריות ואספלט רטוב. כי מאחורי כל הציניות היבשה שלו מסתתרת אמת עירומה, מין הודאה שבין הצחוק המריר מסתתר ילד פגיע. כי המילים שלו יורות קצר וחד, בלי קישוטים, אבל משאירות הד שממשיך להדהד הרבה אחרי שהשיר נגמר. ובעיקר – כי כשאני שומע אותו, אני מרגיש שמישהו סוף סוף אמר בקול את מה שכולנו חושבים בלב.


ב׳מתחת לאנדרדוג׳ בקסטר לא רק שר על הפסד, אלא על מה שמסתתר מתחתיו: המקום שבו גם האנדרדוג כבר לא רלוונטי. זה לא רק להיות בצד של המפסידים – אלא להיות מתחת לקטגוריה עצמה. יש בזה כאב, אבל גם סוג של חירות. כתיבה פשוטה שנשמעת כמו מנטרה, אבל בעצם שואלת את השאלה הכי גדולה: מה נשאר ממך כשכבר אין לך אפילו את התואר "לוזר"?


Beneath the Underdog


היא בסך הכול כלבה בלי רצועה

היא רק אישה בודדה עכשיו

היא מרגישה שהיא חייבת לרצות אחרים,

כל הזמן, בכל מקום.


אנחנו בעצם אותו דבר, שנינו אשמים

כולנו קצת שבורים בראש


ואני — קצת מתחת, איפה שאף אחד לא הולך,

מתחת לאנדרדוג.

אני — קצת מתחת, איפה שאף אחד לא הולך,

מתחת לאנדרדוג.

תמיד קצת מתחת, איפה שאף אחד לא הולך,

מתחת לאנדרדוג.


תני לעיניים שלך לבכות בעדינות על השרוול שלי.



זה היה עוד פוסט בבלוג של אקסטרה פאלפ 🥨 | גונן מעתוק.

מקווה שזה עשה את היום שלכם יותר פאלפי!

נתראה בפוסט הבא!

#אקסטרה #פאלפ #🥨 #מוזיקה #זה #החיים #אני #יודע #שלא #ככה #עושים #תיוגים

#אקסטרהפאלפ #ExtraPulp #גונןמעתוק #GonenMaatuk #TropicalFuckStorm #YouLetMyTyresDown #מוזיקה #MusicBlog

Comments

Popular posts from this blog

המחט הקסומה של אליוט - הבלוג של גונן מעתוק - האקסטרה פאלפ 🥨

החלל הפנוי - טריפל פיצ׳ר - הבלוג של גונן מעתוק - האקסטרה פאלפ 🥨

רק לנגן אהבה - הבלוג של גונן מעתוק - האקסטרה פאלפ 🥨